Misdar Jabotinsky Ha-Umma Israel

חליפין של תרבות – מקרה
הסופר הרוסי קורולנקו והיהדות

הוגה-דעות ומהפכן, ששם ללעג את עלילת הדם נגד בייליס ולחם למען הכבוד הלאומי היהודי * אב"א אחימאיר כתב עליו ב"קונטרס" (1922): "ואנחנו העבריים בזכרנו על רוסיה, הִננו משולים להלך התועה במדבר כמה ימים שפתאם מופיע לנגד עיניו מאחורי גבעות החול נאוֹת מדבר"

יעל ויילר ישראל

הוגה דעות ומהפכן אמיץ, סופר רוסי נערץ ופובליציסט מבריק בשלהי תקופת קיסרות הרוסית, ולדימיר גַלַקְטיונוביץ´ קוֹרוֹלֶנְקוֹ היה סניגורה הבולט של יהדות מזרח אירופה במיפנה המאה ה־20; יצירותיו תורגמו לעברית מתחילת המאה ה־20 וראו אור בהוצאות לאור רבות בארץ־ישראל ובגולה. מאמר זה בודק את הדינמיקה של היחסים בין קורולנקו לבין היהודים, שאחד ממופעיה הנודעים הייתה פעילותו הנמרצת במשפט בייליס. אכן, מדובר בסיפור של ידידות עמוקה לא־רגילה, בין יוצר ברוסית משכמו ומעלה, יליד אוקראינה ממוצא קוזקי, אחד משורת אישי מופת הוגי דעות ומדענים דוברי רוסית, כגון הוגה הדעות פיוטר אלכסייביץ´ קרופוטקין ואיליה מצ´ניקוב חוקר ביולוגיה חתן פרס נובל,1 לבין התרבות היהודית לדורותיה והעברית החדשה, והיהודים – המיעוט החלש, הזר והשונה במזרח אירופה. הידידות החריגה התפתחה בנסיבות הגאו־פוליטיות של מזרח־אירופה בשלהי המאה ה־19, והמשיכה עד פטירתו בתחילת שנות העשרים של המאה ה־20. בתקופה זו התחוללה באירופה עלייתה של האידאולוגיה אנטישמיות הגזענית שקראה להכחדתה המוחלטת של היהדות; ומאז רצח הצאר ב־1881 אירעו במזרח אירופה גלי פרעות קשות בקהילות היהודים, ששיאם בפרעות ביהודים במלחמת האזרחים ברוסיה עד 1921. הפרעות הזכירו באכזריותן את פרעות ת"ח ות"ט (1648) ביהודי אוקראינה, והיוו קדימון לרצח העם היהודי במזרח אירופה בהיקף ההמוני של הפרעות שבהן נרצחו ונפצעו מאות אלפי יהודים ובאמצעי ההריגה של המונים במכונות ירי.
המאמר בוחן את מערך היחסים ההדדים בין קורולנקו לבין היהדות והיהודים. מערך זה נחשב לחריג באיכותו ובעוצמתו בהשוואה לנסיבות ההיסטוריות שבהן התהווה והתקיים. הגם שישנן תופעות דומות ומקבילות, כגון מקסים גורקי, ולדיסלב פֶליציאנוביץ´ חודסביץ´ וניקולאי ברדייב, הראויים למחקר ממצה בהקשרים שידונו במאמר זה. המאמר שואל האם קיים מנגנון של תרבות אשר יחסים אלו יצרו או מבטאים? וכיצד התנהל מנגנון זה הלכה למעשה? הפרק הראשון במאמר עוסק בתולדות חייו של קורולנקו באספקלריה של שלושה היבטים: פעילותו המהפכנית והציבורית, פעילותו כיוצר, סופר ועיתונאי בעל שם ויחסיו עם היהדות והיהודים. הפרק השני מתאר את נוכחות יצירתו בשפות היהודיות ובמיוחד בלשון העברית מתחילת המאה ה־20. הפרק השלישי דן בחליפין התרבות הרוסי־היהודי בהקשר של היצירה והפעילות הציבורית של קורלנקו.

ז´בוטינסקי מבקש הנחייה ספרותית
ולדימיר קורלנקו (שמו המלא ברוסית: Влади́мир Галактио́нович Короле́нко; ובאוקראינית: Володимир Галактіонович Короленко) נולד ב־1853 למשפחה מהמעמד הבינוני ממוצא קוזקי, בז´יטומיר שבאוקראינה אשר הייתה מרכז תרבותי של יהדות רוסיה בשלהי המאה ה־19. ב־1866 העתיקה משפחת קורולנקו את מושבה לרובנה, עיירה במערב אוקראינה ובה קהילה יהודית שהצמיחה יוצרים בעלי שם. קורלנקו למד בגימנסיה שתלמידיה פולנים ויהודים. באיגרתו אל הצייר היהודי הרוסי יצחק (איסָק) איליץ´ לֵוִיתן כתב קורולנקו: ״נולדתי וגדלתי בחבל המערבי. את היהודים מכיר אני יפה וכמה מהם היו ידידי, עם אחרים קשר אותי הגורל בשעות קשות בחיי ועד היום מוקיר אני את קשרי החברות שהתפתחו בימים ההם.2
פעילותו המהפכנית של קורלנקו הייתה לצנינים אצל השלטונות. וכמו רבים מחבריו, הוא נעצר באשמת פעילות מהפכנית ונשלח לגלות בסיביר ב־1876, ובה שהה לסירוגין עד 1885. בסביבות 1900 התגורר בפטרבורג, ואחר-כך חזר לאוקראינה והתיישב בפולטבה, שבה התגוררה קהילה יהודית גדולה. הוא היה לאישיות נערצת ברוסיה ולמוקד משיכה לאחר שהחל לכתוב ולפרסם פרוזה ופובליציסטיקה. יצירותיו נחשבות לנכסי צאן ברזל של הספרות והעיתונאות הרוסית המודרנית. הן מתארות נסיבות היסטוריות ריאליות למיליוני בני אדם באסיה ובאירופה בשלהי תקופת הצאר הרוסי. סיפורו הראשון התפרסם בשנת 1879. לצד יצירתו הספרותית, עסק בביקורת הספרות החדשה ובפובליציסטיקה. הוא היה מעורכי כתב העת "רוסקיה בוגדסטוו" (ברוסית: Русское богатство""; בעברית: "עושרה של רוסיה") ובשנת 1895 התמנה לעורכו הראשי. בין שלל המעריצים, פנה אליו ולדימיר ז´בוטינסקי הצעיר לעזרה ולהנחיה ספרותית. במכתבו מאודסה, ב־8 במאי 1898 (26 באפריל 1898 לפי הלוח היוליאני שנהג ברוסיה), הוא מסביר את פנייתו לקורלנקו בכך שהוא בר־הסמכא המתאים לחוות דעה על כתיבתו והתקבלותה.3
בהיותו מהפכן הצעיר ורודף צדק הבחין קורולנקו כי היהודים הם בין המיעוטים הנרדפים והמדוכאים שברוסיה, הסובלים מהגבלות חוקיות רבות, אתרי התיישבות ומקומות עבודה רבים היו סגורים בפניהם. הפרעות הקשות בקישינוב בפסח 1903 היו ציון דרך בתולדות הלאומיות היהודית. המשורר חיים נחמן ביאליק כתב על

"מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלּאוּהָ נוֹצוֹת,
מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמֵרוֹת, בְּגֻלְגָּלוֹת וּפַטִּישִׁים,
מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים".4

נסע אל "עיר ההריגה", ושוטט ברחובותיה וממנה כתב את יצירתו "בית 13", ובה תיאר את החורבן וההרס שגרמו הפורעים לקהילה היהודית על לא עוול בכפה. באביב 1911 פרצה ברוסיה עלילת דם, כחלק מתוכניתם של דרגי השלטון הרוסי כנגד המיעוט היהודי בשטח האימפריה הרוסית. השלטונות השתמשו באנדריי יושיצ´ינסקי, נער אוקראיני נוצרי בן 12, שנרצח ב־2 באפריל 1911, והאשימו את מנחם מנדל בייליס כי רצח אותו כדי להשתמש בדמו להכנת מצות לפסח. המשפט שהתנהל בקייב כשלוש שנים, החל ב־25 בספטמבר 1913, ולווה בתעמולה רעשנית באמצעי התקשורת ברוסיה ובארצות אחרות. בעמדת התביעה תמכו לאומנים, מלוכנים ואנשי דת ברוסיה ובפולין. וכנגדם יצאו בגילוי־דעת פומבי מאה וחמישים הוגי דעות רוסים ליברליים כנגד עלילת הדם ובהם ולדימיר קורולנקו ומקסים גורקי.
אפשר להבחין קווים משותפים בין עלילת הדם בדמשק ב־1840 לבין משפט בייליס ב־1911. שניהם יצאו מכלל אירוע מקומי שבעטיו קמה עזרה של התארגנות כלל־ישראלית בעלת סממנים מודרניים, ושניהם נהפכו לאירוע תקשורתי בינלאומי.5 במשפט בייליס, אשר אורגן על-ידי הממשל הרוסי עוין היהודים, קמה לעזרת הנאשם שלא על עול בכפו ההסתדרות הציונית. עורך הדין אוסקר גרוזנברג ואישים נוספים גוייסו על ידה לעזרת ההגנה. התביעה הביאה כעד מומחה את הכומר הקתולי יוסטינאס פְראנַ‏ייטיס, אשר טען לפני בית המשפט, כי רצח הנער יושיצ´ינסקי היה חלק מפולחן יהודי עתיק יומין. אולם, כפי שמתארת יהודית קאליק, איש לא שיער את "הופעתו המרשימה והנלהבת של הסופר המפורסם והפופולרי ולאדימיר קורולנקו".6 דבריו של קורלנקו שמו ללעג וקלס את טענות התביעה ולמעשה הכריעו את הכף.7 בייליס זוכה מאשמה ושוחרר ב־28 באוקטובר 1913.

"אדומים" נגד "לבנים"
קורלנקו קיבל בברכה את מהפכות 1917, אולם הזדעזע מול האנדרלמוסייה בשטחי רוסיה הצארית בתקופת מלחמת האזרחים שהסתיימה ב־1921. הכוחות החמושים החדשים, שעלו מחורבותיה של הקיסרות הרוסית הישנה: "האדומים" הקומוניסטים, "הלבנים" המלוכנים וגייסות שונים אחרים, הסתובבו ברחבי הקיסרות הרוסית לשעבר בניסיון לתפוס שליטה על נכסיה ועל רכושם של תושביה, בוזזים, פוצעים ורוצחים המוני בני אדם. מצבה של האוכלוסייה היהודית, בין שאר הקבוצות האתניות במרחב הרוסי, היה קשה במיוחד. כמעט כל אידאולוגיה עדכנית תפסה אצלם אחיזה, ובמיוחד הקומוניזם והבולשביזם. היהודים הוכו ונרצחו בפרעות קשות שביצעו איכרים, אספסוף עירוני וגייסות המהפכנים. אליהו צ´ריקובר מסביר, שהאידאולוגיה הקומוניסטית המפלגתית, שדיברה על שיווון ואחוות עמים, לא עצרה את הגייסות הבולשביקים מלבצע בקהילות יהודיות "עלילות אכזריות ונוראות"; כך למשל, בעיר גלוּחוב שבצפון אוקראינה, לאחר שהתעללו, אנסו ורצחו, חיילי הגייסות "השיכורים והמשתוללים היו מצווחים: ´ניתנה לנו פקודה לטבוח את כל היהודים´".8 לאחר התפרעות נחשולי הפורעים, שכמעט ולא נתקלו בהתנגדות יהודית חמושה, הוצאו הגייסות והכנופיות מהערים. ואז פירקו הבולשביקים את המוסדות היהודים הציבוריים: ועד הקהילה, חברה לגמילות חסדים, חברה קדישא ואחרים בצו השלטונות הסוביטים החדשים.9 בן-ציון דינור מתאר בזיכרונותיו את התוהו-ובוהו בעירו של קורולנקו, פולטבה, אשר שיקף בתקופת מלחמת האזרחים את המוסרי, המדיני והכלכלי שאליו נקלעה רוסיה בתקופת מלחמת האזרחים.10 בשל השיבושים בדרכים ובדואר העמיד קורולנקו את כתובתו בפולטבה לרשותו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, לשם השארת הודעות על בני משפחתו.11
קורולנקו ומשפחתו סבלו במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ממחסור ומרעב ללחם. ומעריציו, פועלי ופשוטי העם, הביאו לו מצרכים למחייתו. הוא ניסה פעמים רבות להתרות בפורעים פנים אל פנים ובתקשורת הכתובה, לדבר על לבם של מפקדיהם להפסיק את מעשי התועבה בבני עירו, יהודים ורוסים. אבל גילה שהזמנים השתנו, הוא נותר מחוסר השפעה, ואף איימו עליו שגם אותו יכו ויהרגו.12 וכך, מוחלש ומחוסר אמצעים, נכנס קורולנקו ערב פטירתו לעימות חזיתי עם אנשי הקג"ב על התנהגותם האלימה כלפי התושבים, ואף נעזר בקרוביו שיפיצו ברבים את מחאתו. אבל אחרים הביעו את מחאתם, בין השאר במילות שהתפרסמו לאחר מותו בכתב העת האידי "די אידישע שטימע" ובקונטרס העברי והארצישראלי של "אחדות העבודה": "יקימו לו עתה מצבות זכרון כמה שירצו. ידביקו את שמו לכל רחוב ולכל גדר. בשום דבר שבעולם לא יכופר העוֹן הכבד שנעשה נגד אמונתו הזכה באדם, נגד הקול של המצפון החי אשר הָשתק".13 הוא נפטר בפולטבה ב־25 בדצמבר 1921. בעקבות הידיעה על פטירתו השתררה ביישוב ובתנועה הציונית תחושת התייתמות.14

נוכחותו בשפות היהודיות ובישראל
קורלנקו הוא תופעה מרתקת בתודעה היהודית הלאומית החדשה. תירגומו לעברית לא מתממש באותם היקפים אלמלא הציונות, כינונו של היישוב היהודי החדש ומדינת ישראל בעקבותיו. רבות מיצירותיו, שהיו בבחינת ספרות לועזית מודרנית לקוראי העברית במפנה המאה ה־20, תורגמו לעברית. ובהתחשב בכך שתחיית הלשון העברית הייתה בהתהוות באותה העת, הרי הייתה בעצם התרגום אמירה ברורה על רצונם של שוחרי הלאומיות היהודית החדשה להריק את מיטב היצירה הרוסית לעברית ולהנגיש את יצירתו של קורלנקו לקוראי עברית. הכלתו של קורלנקו וסופרים רוסים אחרים בתרבות העברית החדשה כללה תרגומים, סקירות ומחקרים עליהם ועל השפעתם. הלאומיות היהודית ידעה אהבות מוצהרות לתרבויות זרות אחדות. היא הכילה אותן בשקיקה, ואף עשתה בהן שימוש פורה לצרכיה. שורה של יוצרים ומנהיגים בולטים בתנועה הלאומית היהודית החדשה השקיעו ממיטב אונם בהכנסת יפיותו של יפת באהלי שם, דהיינו יצירת תרגומים מדודקים של ספרות לע"ז איכותית ללשון העברית המתחדשת, ואף בסידור חדש של היחס היהודי הציבורי והלאומי אל התרבות הזרה, עתיקה או חדשה. וכל זאת, מתוך הכרה ברורה, שהמהלך מפרה ומזין את התרבות העברית החדשה, ותורם לכינונה של החברה היהודית החדשה בארץ־ישראל.
ההזנה של התרבות העברית בספרות הלועזית, שתורגמה לעברית, מתרחשת באופנים אחדים. שניים בולטים מהם: האחד, הרוח הנוכרית ואף הפגאנית עשויה להוות גורם מאזן לכאורה של ההוויה היהודי הגלותית ואף של הסגפנות הנטועה בתרבות היהודית מרובת המצוות וההלכות, והשני, כתיבתם של הזרים על היהדות לדורותיה מתוך אהדה ואף פילושמיות, עשויה להעצים את ההכרה הלאומית היהודית, הזקוקה לחיזוקים כה רבים בתחילת דרכה, כאשר רבים הם יעדיה שטרם מולאו. מתוך מניעים כאלו פעלו היוצרים שהריקו לעברית יצירות מופת זרות. בין היוצרים המתרגמים: שאול טשרניחובסקי אשר תרגם מיוונית עתיקה את הומרוס; רחל בלובשטיין מרוסית את אנה אחמטובה, אלכסנדר פושקין וסרגיי יסנין; זאב ז´בוטינסקי מאנגלית את אדגר אלן פו, מאיטלקית את דנטה אליגיירי, מגרמנית את יוהאן וולפגנג פון גתה, ומצרפתית אדמון רוסטן הצרפתי ופול ורלן; ולאה גולדברג מרוסית את לב טולסטוי, מאנגלית את ויליאם שייקספיר, ומאיטלקית את לואיג´י פיראנדלו. אני טוענת, שפעילותם של הנמנים לעיל ורבים אחרים, הייתה חלק מתהליך חליפין כולל מודע ולא־מודע שתחילתו בעת העתיקה, לובש צורה ופושט צורה; המשוחחת לפעמים עם תופעה סימטרית גלויה או נסתרת באומות הזרות. קורלנקו הוא דוגמא ליוצר רוסי שהכלתו את היהדות עודדה את הכלת יצירתו בספרות העברית החדשה, וישנן דוגמאות רבות נוספות.
אלצד הכנסת רבות מיצירותיו לארון הספרים העברי שתורגם מלעז, לא זכה קורולנקו למקום הראוי לו בתודעה היישובית והישראלית, כלוחם אמיץ למען זכויות האדם אשר עמד בפרץ למען זכות הקיום בכבוד של היהודי הנרדף במזרח אירופה. ייתכן שברצותם להציג גיבורי תרבות של מהפכנות, העדיפו מנהיגי מפלגות הציונות הסוציאליסטית: הפועל הצעיר, פועלי ציון ואחדות העבודה, את דמויותיהם של ולדימיר לנין ולאון טרוצקי, אשר תפסו את השלטון ברוסיה הלכה למעשה במהפכת "אוקטובר" 1917. ייתכן שבזרם הליברלי ובמפלגות הימין הציוני ביישוב ובתנועה הציונית ננטש זיכרו של קורלנקו כי הקיסרות הרוסית שנגדה נלחם באומץ, בהתמדה ובכישרון, כבר שקעה; האנטישמיות של המשטר הישן נראתה משחק ילדים, מול האנטישמיות הגזענית ואחר כך הממוסדת שלבשה צורה מודרנית מסוכנת וארסית פי כמה לאחר עליית הנאצים לשלטון; והצרות האחרונות השכיחו את הצרות הראשונות. אותם חלקים יקרים בתרבות ובלשון הרוסית שנלקחו אל ציקלונם של יהודי רוסיה לארץ־ישראל הלכו ונשכחו מול הנחלת העברית כיעד לאומי, יחד עם השפעות התרבות החדשות של המערב.

אימוץ הזולת מתוך הערצת תכונותיו
חליפין של תרבות הוא מושג שחודש במהלך המחקר כתיבת המאמר על מערך היחסים בין קורלנקו לבין היהודים. המאמר מתאר עיון בתהליכי כינון הידידות בין קורולנקו לבין היהודים, ובדיקת את תהליכי כינונם של היחסים החריגים, כאמור, על רקע תקופתם. יחסים אלו כללו שורה של מעשי אימוץ הזולת הזר מתוך הערצתו או הערצת תכונותיו, כגון הכלה, הפנמה ואף האדרה של תרבות הזולת הזר. תכליתם של מעשים אלו היא חיזוק תרבות האם של המאמץ, לקראת אתגרים העומדים בפניה, לדעתו. המאמר טוען, שאימוץ זה עשוי ליצור תגובה דומה אצל המאומץ. במקרה של קורולנקו גרם האימוץ של היהדות, לאימוץ שכנגד אצל היהודים, ואף לשכפול אימוץ זה לתרבות זרות אחרות; כלומר, מאחר שאומצה הרוסית והתחוורו תועליותיה יפנו המריקים לאימוצים אחרים.
חלפין של תרבות הוא לכאורה תופעה מודרנית מובהקת, אחת מתהליכי גלובליזציה שהביא המדע והטכנולוגיה אל האנושות. אולם יש לדייק בהבנת התופעה ובהקשרה ההיסטורי המודרני. לאומיות, מדינת לאום, ליברליזם וגלובליזציה, גם אם לפעמים סותרים, הרי כולם מושגים מודרניים שהורתם ולידתם באקלים החברתי והרעיוני של המערב במאה ה־19. הכלתה של היהדות ביצירתו הייתה לדידו של קורולנקו מתוך רצון להעשיר את התרבות הרוסית במכמני התרבות העתיקה, וההגנה על היהודים באה כפועל יוצא מהערכים הליברליים שהתפתחו בקרב משכילי רוסיה. הכלתה הנלהבת של יצירת קורלנקו וסופרים רוסים חדשים אחרים אצל שוחרי הלאומיות היהודית, נעשתה מתוך הרצון לחזק את התודעה הלאומית היהודית, להזין אותה בתפיסתה על ידי "האחר" הרוסי, ולקבל ממנו את ברכת הדרך להבנייתו של המפעל הציוני. במילים אחרות, הערצתו של קורולנקו לא הייתה מאורגנת כל כך אצל היהודים, אלמלא הציונות, כינונו של היישוב היהודי החדש ומדינת ישראל בעקבותיו. שני הצדדים ניהלו איפוא ידידות עמוקה, לא רק מבלי לוותר על זהותם הלאומית, אלא שידידותם נוסדה במידה רבה על גבי תודעתם הלאומית לתפיסתם העצמית.
בצעירותו התקרב קורולנקו אל תנועת המהפכנים, "נרודנֶה ווליה" (ברוסית: "Народная воля"; בעברית: אל העם), שפעלה בקיסרות הרוסית מאז שנות השישים של המאה ה־19. התנועה הטיפה לרעיונות של צדק חברתי, תשובה, התלהבות סגפנית, הערצת האיכר, האדם הפשוט והעבודה הגופנית. בהשפעת רעיונותיה יצאו בני נוער רוסים בני המעמד הבינוני אל הכפר וסיסמת "ההליכה אל העם" בפיהם. חברי התנועה הרגו את הצאר אלכסנדר השני ב־1881.15 כפועל יוצא מפעילותו ותפיסת עולמו המהפכנית המגובשת, מקופלות בסיפוריו של קורולנקו עלילות ומצבי חיים של "האדם הפשוט", או ה"עממיות". האדם הפשוט יודע להפעיל את עוצמות נפשו ומתגבר על איתני הטבע, גם כהרמז או מטאפורה למאבקו של בן רוסיה בכוחותיו האדירים של השלטון הקיסרי. חליפין התרבות הרוסי-היהודי, בין השאר של יצירות קורולנקו, יצחק באבל, מקסים גורקי, פיודור דוסטוייבסקי, לֵב טולסטוי, יצחק לייבוש פרץ, הביא להטמעתו של מושג "האדם הפשוט" בהגות הציונית והחלוצית; המושג השפיע על תודעתם של רבים בתנועה הציונית ובקרב קבוצות חלוציות ביישוב היהודי בארץ־ישראל.16
ההיסטוריוגרפיה הישראלית מיעטה לעסוק בחליפין התרבות היהודי־הרוסי, ובהשפעות של התרבות היהודית לדורותיה על ההגות המהפכנית ברוסיה במאה ה־19: למן הדֶקַבְּרִיסְטִים בעשורים הראשונים של המאה, הנַרוֹדניקים באמצעה, וארגוני המהפכנים השונים בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. ההוגים המהפכנים הם שהובילו את מהפכת הנפל ב־1905 ואת מהפכות 1917: מהפכת "פברואר" הסוציאל־דמוקרטית ו"אוקטובר" הקומוניסטית־הבולשביקית. חלקם של היהודים בקרב המהפכנים הרוסים לזרמיהם השונים: ליברלים, דמוקרטים, סוציאליסטים וקומוניסטים – היה גדול פי כמה מחלקם באוכלוסייה הרוסית.17 המאמר טוען, כי לצד חלקם הכמותי הרי שליהודים וליהדות כמכלול תרבותי ייחודי הייתה השפעה רבה על התפתחות המחשבה המהפכנית ברוסיה. פעילותו הציבורית הפילושמית ויצירתו קורלנקו מהווה דוגמא לכך. ולא רק כמהפכן, אלא בעיקר כיוצר ספרות שמקומו מרכזי בספרות הרוסית המודרנית וכפובליציסט בולט. על ההשפעה היהודית והתימאטיקה היהודית הניכרת ביצירותיו של קורולנקו כתבו נח גריס ומנדל רויזן.18
האהבה לתרבות הרוסית לזרמיה ולסוגותיה אצל משכילים יהודים במפנה המאה ה־20, אינה זקוקה לראיות. בתחילת העשור השלישי של המאה ה־20, מבאר אב"א אחימאיר, מלומד ציוני ומקורב אז למפלגות הפועלים בארץ־ישראל, "כי הִרבה הקורא העברי ועדיין הוא מרבה לשתות מהמעין הגדול של הספרות הרוסית".19 ואם לא די בהכרזת אהבה כוללת זו, מפיו של אחד מההוגים של הלאומיות היהודית החדשה במאה ה־20, הרי לנו ראיות מתוך דבריו. אחימאיר מאזכר לצורך הבהרת דבריו את פיודור דוסטוייבסקי, מבאר את קורלנקו, באמצעות השוואה להגותו וליצירתו של לב טולסטוי, באמצעות איזכור מיצירתו של מיכאיל לרמונטוב – כותרת מאמרו של אחימאיר "מי שלא היה גִבור זמננו",20 רומזת לגיבור עלילת "גיבור זמננו" גריגורי אלכסנדרוביץ´ פֶּצ´וֹרִין, שעל פי נילי מירסקי, הפך לאב טיפוס של דמות "האדם המיותר" שסופרים רבים העמידו לימים בוואריאציות שונות במרכז יצירתם.21 הכותרת של אחימאיר אומרת בעלילה ההיסטורית הריאלית, קרולנקו היה התשליל של "האדם המיותר", ובניגוד לפצ´ורין הוא האדם הנכון הנחלץ לעזרת "אחרים" במקום הנכון ובזמן הנכון.
אחימאיר מדגיש את חריגותו של קורולנקו בנוף הרוסי והמזרח אירופאי, ההיסטורי והאקטואלי, שבו התייצבה שורה ארוכה של כנופיות פורעים ומשחיתים מאורגנות, שמעשיהם התאפיינו בשנאה עמוקה ליהודים, באכזריות ובסאדיזם: "בזכרנו את רוסיה, אנו נזכרים אנו בת"ח, בגונטה, בקנטוניסטים, בקִשנוב, באוקטובר, בבֵּיליס, באדומים, בלבנים ובירוקים".22 דמותו של קורולנקו היא הצלה למהלכים בארץ ציה וצלמוות; ומולה "הננו משולים להלך התועה במדבר כמה ימים שפתאם מופיע לנגד עיניו מאחרי גבעות החול נאות מדבר".23
לצד מושפעותו מהיהדות ומהיהודים, יש להתבונן על העובדה שקורולנקו נולד למשפחה ממוצא קוזקי. כנופיות קוזקים הפכו לגורם של חרדה בתרבות היהודית במזרח־אירופה בטווח של מאות שנים לפני הולדת קורלנקו ובימי חייו. כך למשל, פרצו פרעות ת"ח ת"ט בהתקוממות הקוזקים והצמיתים בראשות בוגדן חמלניצקי. אירגוני קוזקים, עצמאיים כגון, "הקוזקים החפשים", גדודים מגוייסים אל הצבא הרוסי, פרעו ביהודים באתרים רבים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים בתר מלחמת העולם הראשונה.24 ישראל ברטל תיאר את השאיפה והתכניות של אישים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ־ישראל ליישם את נוהגי החיברות וההתיישבות בספר המזרח אירופאי של הקוזקים, באזורי הספר של המפעל הציוני בארץ־ישראל.25 גם אם דורות של יהודים ניזוקו קשות ממקוזקים מתפרעים, בהקשר הנסיבות של מפנה המאה ה־20, נראו חלק מדפוסי החיים וההתיישבות שלהם דווקא כראויים לאימוץ אל הלאומיות היהודית החדשה, למשל בתפיסתם של מייסד ארגון השומר ישראל שוחט או מאיר יערי מנהיג השומר הצעיר.26 מכלול המגמות הללו אצל קורולנקו והיהודים מציג יריעת חליפין עשירה של תרבות, בין הלאומיות הרוסית, לבין הלאומיות היהודית במפנה המאה ה־20.

סיכום: הטמעת התרבות הזולתית
הלאומיות היהודית החדשה היא תופעה יחידאית במובנים רבים. אחת מייחודיה היא היכולת להטמיע ולחלחל, אף כאשר הייתה בתקופת התהוותה הראשונית, תרבויות זולתיות זרות אשר יזינו את היסודות שלה. לצורך הבנת המנגנון של הטמעת התרבות הזולתית הזרה בלאומיות מתהווה, נחושה וקנאית להשגת יעדיה, מציע המאמר מושג חדש: חליפין של תרבות – הממצה ומנהיר את מערך היחסים ההדיים החיוביים והפוריים בין קורלנקו לבין היהדות והיהודים. בדקנו את היחסים ההדדים בין קורולנקו לבין היהדות והיהודים, והראנו שקיים חליפין של תרבות בין קורלנקו לבין היהודים והלאומיות היהודית החדשה, כפי שהיא מקיימת מנגונים כאלה עם יוצרים בשלל תרבויות העולם. המאמר תיאר את התנהלותו של חליפין התרבות בין קורלנקו לבין היהודים, כאשר כל צד בנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות הייחודיות לו, רואה באימוץ חלקים מהיצירה והתרבות של הזולת הזר, מקור לברכה ולהעצמה עבורו.

הערות
1 אבא אחימאיר, "מי שלא היה גִבור זמננו", (קורלנקו), קונטרס, ק"ז, ה´ שבט תרפ"ב, (להלן, אחימאיר, תרפ"ב), עמ´ 24.
2 הצטטה אצל: נֹח גריס, "היהודים בחייו וביצירתו של קורולנקו", העבר י"ט, אלול תשל"ב 1972, עמ´ 84.
3 זאב ז´בוטינסקי, (איגרת אל ולדימיר קורולנקו, 8 במאי 1898), איגרת 79, תיק: א 1 – 2 / 1, בארכיון מכון ז´בוטינסקי בתל אביב. מקור האיגרת בארכיון הממלכתי לספרות ולאמנות במוסקווה.
4 חיים נחמן ביאליק, "בעיר ההרגה", תמוז–תשרי, תרס"ד.
5 בן ציון דינור, "האופי המדיני של עלילת דמשק", השַׁלֹּח מא, תרפ"ד, עמ´ 521. יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים 2003, עמ´ 327-326.
6 יהודית קליק, "משפט בייליס בשיח הציבורי הרוסי ביחס למיעוטים לאומיים אחרים: המקרה של הווטיאקים (אודמורטים)", JSIJ – Jewish Studies; an Internet Journal, 2006, עמ´ 127-123.
7 ראו: אברהם ויסוצקי, "לב גדול (לזכר וו. קורולנקו)", הפועל הצעיר, 12, כ"ז טבת תרפ"ב 27.1.1922, (להלן, ויסוצקי, תרפ"ב), עמ´ 14-13. מאיר קוטיק, מנדל בייליס, עלילת דם במאה העשרים, ירושלים 1994, עמ´ 219.
8 אליהו צ´ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, ירושלים תשי"ח, (להלן, צ´ריקובר, תשי"ח), עמ´ 528-527.
9 יוסף אליאש, זכרונות ציוני מרוסיה, ירושלים 1955, עמ´ 184-183.
10 בן ציון דינור, בימי מלחמה ומהפכה, זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרע"ד – תרפ"א), ירושלים 1960, עמ´ 207.
11 אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, "ידיעות־משפחה", קונטרס, כ´, י"ח טבת תר"ף, עמ´ 34.
12 ש´ פרידמן, "שנותיו האחרונות של קורלנקו", (תורגם לעברית מכתב העת "די אידישע שטימע", קובנה), קונטרס, ק"ו, כ"ז טבת תרפ"ב, (להלן, פרידמן, תרפ"ב), עמ´ 15. צ´ריקובר, תשי"ח, עמ´ 514.
13 פרידמן, תרפ"ב, עמ´ 18.
14 הספדים בעיתונות העברית, לפי סדר הופעתם: ש´ ארנסט, "האחרון", דאר היום, 17 בינואר 1922, עמ´ 2. ויסוצקי, תרפ"ב, עמ´ 13. פרידמן, תרפ"ב, עמ´ 15. אחימאיר, תרפ"ב, עמ´ 24. ו´ קוטלאר, "על קִברו של קורולנקו", הארץ, ג´ טבת תרפ"ג 2.1.1922, עמ´ 2.
15 זאב איבינסקי, מהפכה וטרור, תל אביב תש"ן, (להלן, איבינסקי, תש"ן), עמ´ 21-19.
16 על מושג "האדם הפשוט" בעולם הרעיונות המזרח אירופאי ועל השפעתו על התנועה הציונית והיישוב היהודי החדש בארץ־ישראל כתבו רבים, בהם: מנשה מאירוביץ, מ"בילו" עד "ויעפילו", ראשון-לציון תש"ז, עמ´ 15. חיים קרונגולד מכתב (26.6.1924), בתוך: אלי שדמי (עורך), בית-אלפא 1924 – עפולה 1926, מקורות לחקר תולדות השומר הצעיר, 3, גבעת חביבה 1985, עמ´ 32. צ´ריקובר, תשי"ח, עמ´ 169, 370-368. יהודה סלוצקי, "צמיחתה של האינטליגנציה היהודית-רוסית", בתוך: עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים, ירושלים תשנ"ג, עמ´ 291-290. יהודה ארז, "תנ"ך ומסורת יהודית בתנועת הפועלים היהודית", בתוך: מישקינסקי סוציאליזם, עמ´ 118-119. איבינסקי, תש"ן, עמ´ 21-19.
17 איבינסקי, תש"ן, עמ´ 21.
18 ברל רויזן, "תימטיקה יהודית ביצירתו של ו .ג. קורולנקו", דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית: עיונים ספרותיים הִסטוריים, שמיר תשס"ג, עמ´ 42-29.
19 אחימאיר, תרפ"ב, עמ´ 24.
20 אחימאיר, תרפ"ב, עמ´ 24.
21 מיכאיל יוריביץ´ לרמונטוב, גיבור דורנו, (תרגום מרוסית: נילי מירסקי), תל אביב 2013, דף העטיפה האחורי.
22 אחימאיר, תרפ"ב, עמ´ 24.
23 אחימאיר, תרפ"ב, עמ´ 24.
24 צ´ריקובר, תשי"ח, עמ´ 452, 494.
25 ישראל ברטל, "קוזק ובדווי" – עולם הדימויים הלאומי החדש", קוזק ובדווי: עם וארץ בלאומיות היהודית, תל אביב תש"ז, עמ´ 79-68.
26 יעל ויילר, "תיקון העולם של השומר הצעיר", ישראל, 1, 2002, עמ´ 58-57.

יעל ויילר ישראל היא משוררת ואמנית. בשנת 2002 הוענק לה תואר דוקטור לאחר שכתבה דיסרטציה בחוג להיסטוריה של עם ישראל של האוניברסיטה העברית בירושלים.

טקסט חופשי